tag:blogger.com,1999:blog-11715921530934264082011-07-28T14:42:34.089+03:00יפעת לדרhttp://www.blogger.com/profile/02089689262765619987noreply@blogger.comBlogger71100tag:blogger.com,1999:blog-1171592153093426408.post-82004231172907346752009-12-05T22:08:00.003+02:002009-12-05T23:14:22.177+02:00בלוגי היקר שלום, בטח שמת לב שלא כתבתי בך מזה זמן רב... יש היאמרו רב מידי, ואני בינהם.<br />באמת שהתגעגעתי, אבל הרגשתי די מוזר להעלות רשמים מהחודשיים האחרונים. אני חושבת שהדבר שמנע ממני את זה יותר מהכל הוא ההכרה בפאדיחה שבהעלאת פוסטים נוספים שיהיו אף יותר "קוטריים" ו"פולניים" מהקודמים להם.<br /><br />ובן בלוגון יקר, אני בהחלט מתחילה לשקול את האופציה של ייעוץ מקצועי, אולי אפילו איזו קבוצת תמיכה של "מתלוננים אנונימיים". אני מודה ששמתי לב כי ככל החיים מיטיבים איתי - אני מיטיבה לקטר עליהם.<br />שווה באמת לבדוק מאיפה נולד לי הצורך הטורדני הזה לאתר תמיד את השלילי בכל תרחיש מאושר, על מנת שחס ושלום לא יווצר ולו רק לרגע אחד הרושם שאני מרוצה ממה שקורה.<br />כאשר למעשה המציאות שונה לחלוטין - אני לא רק מרוצה ביותר, אני אפילו מלאת הכרת תודה על העושר/האושר הנופלים בחלקי.<br /><br />וכהרגלנו בקודש, הגיע הזמן לסיקור זריז של החדש בחיי<br /> - ופעם באווירת האייטיז ברשימות אין- אאוט:<br />1. <strong>החדשה</strong>: תווית עוברים דירה!<br /><strong>הכרת תודה</strong>: איזו התרגשות, העסק גדל ומתפתח, לכן הגענו ליום ושידרגנו את בסיס האם שלנו למשרדים מוסדרים כחלק מקומפלקס משרדים נרחבים, ואפילו הצלחנו לקצץ קצת מהעלויות הקודמות שלנו על הדרך - מה כבר יכול להיות רע?<br /><strong>קבוצת תמיכה</strong>: מה כבר יכול להיות רע, הא? בטח כיף להתחיל לפרפר בהעברות המשרד שבועיים אחרי העברות דירה.<br /> בתפריט החודש: העברות קווים בבזק, התקנת נקודות אינטרנט, השלמות ציוד וריהוט, אריזות, העברות. - הלוגיסטיקה, התיאומים והעלויות. בקיצור, מוי כיף!<br /><br />2.<strong>החדשה</strong>: טה טה דם... קנינו דירה!<br /><strong>הכרת תודה</strong>: הללויה, קנינו בית! חסך סדר בעלי בית, חסל סדק תלות לתיקונים, חסל סדר תלות באחרים לתיקונים בבית, בלי לשרוף בכל שנה הון תעופות על שכ"ד - מהיום אנחנו אחראים בלעדית על חיינו ועל רכושנו ואנחנו פתוחים להתחיל את תחילת חיינו החדשים כמשפחה בביתנו החדש.<br /><strong>קבוצת תמיכה</strong>: כמובן שהתהליך החל בריבים בלתי פוסקים עם בעלת הבית הקודמת בשל קיצור תקופת השכירות, ריקון החסכונות, הוצאות המטורפות בעת רכישת בית. מהיום - כל התיקונים עלינו והפלא ופלא איך שנכנסנו לדירה גילינו כבר 5 תיקונים דחופים (צביעה כללית, עובש, תיקון חשמל, חידוש האמבטיה, גם מכונת הכביסה וגם המזגן התקלקלו) והפרס הגדול - בנוסף לכל המחוייביות וכאבי הראש זכינו למשכנתא עבת כרס שתלווה אותנו שנים, לא פחות ולא יותר!<br /><br />אבל ביננו בלוגי היקר, גם אני וגם אתה יודעים שזו תיהיה חוצפה אדירה מצידי באמת להתלונן ולהתלהם על גורלי המר, כשזה בכלל עטוף תופינים ובזוק סוכר:-)<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1171592153093426408-8200423117290734675?l=yifatleder.blogspot.com' alt='' /></div>יפעת לדרhttp://www.blogger.com/profile/02089689262765619987noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-1171592153093426408.post-43092382518752637772009-10-05T10:31:00.004+02:002009-10-05T11:02:09.809+02:00<strong>פרק1 - קיטורים (הפולניות מחייבת):</strong><br /><br />החודש הזה גמר אותי...<br /><br />ים אירועים לקראת ותוך כדי החגים, הרבה אקשן והרבה כיף מסתכמים בדרך כלל בתשישות בלתי נסבלת.<br />את סוף החודש המטורף חגגתי בצניחה ישירה לספה האפורה שלנו, עירפול חושים והיסחפות לשינה עמוקה של כ-9 שעות נהדרות. עד כה זה נשמע כמו גן עדן - אך למעשה המציאות היתה קצת פחות פסטורלית ואקט ההתערפלות שלי נעשה תוך כדי שגיל מדבר אליי, לא מנומס בעליל מצידי, אבל גיל התגבר על אי הנעימות ונתן לי לישון.<br />ובכלל אני חייבת להתוודות שברוב המיקרים (הייתי אומרת אפילו 95% מהמיקרים) די נהנתי מהפעילויות הנוספות, כלומר היו אחלה הופעות, מסיבות כייפיות במיוחד, וגם אוכל ואלכוהול שתמיד עושים שמייח, כך שלמעשה אפשר לסכם את זה כך:<br /><br />החודש הזה גמר אותי - אבל הצורה טובה.<br /><br /><br /><strong>פרק 2 - התרגשות:</strong><br /><br />אני לא רוצה לחשוף הרבה מידע רק לומר: תחזיקו לי אצבעות.<br />אם הכל יילך טוב אני וגיל נרכוש השבוע את בית חלומותינו! אז נכון שזו התחייבות ענקית, מלחיצה מאוד למשכנתאות ועניינים... מצד שני זה רגע מרגש במיוחד שבו אפשר לציין את תחילת חיינו החדשים - אירוע שאם וכאשר יקרה יהיה מרגש במיוחד, ויותר מכל - יהיה מדובר בהקלה משמעותית.<br /><br />הקלה? כן הקלה, אני וגיל נמצאים כבר שנתיים מתישות במצוד אחד דירות טובות באזורים האהובים עלינו, כך שאם הכל יוסדר ואכן נרכוש את הדירה - יהיה מדובר בהקלה גדולה עבורנו.<br /><br />אמן- אמן- אמן!<br /><br /><br /><strong>פרק 3 - הכלבתוליה:</strong><br /><br />גיל אתמול קנה לילדים את פינוק חדש עליו קיבלנו המלצות מבעלי כלבים רבים ואפילו מהמוכר בחנות בה אנחנו קונים: אוזן חזיר. על פניו נשמע שמדובר בשם יצירתי למוצר מזון מעובד לכלבים, אז לא. הפתעה!<br />מדובר אוזן אמיתית של חזיר אמיתי כולל הפלומה ונימי הדם - די מזעזעז, ביחוד בהתחשב ברקורד הבשרני שלנו (גיל צימחוני כבר 22 שנים ואני צמחונית בדימוס שחזרה לאכול בשר מסיבות רפואיות). צווחות הגועל שהוצאנו בבית כשהכלבלבים נישנשו את האיכסה הזה היו רבות וכללו "שלא תעז להביא דבר כזה יותר בחיים" וכמובן חרם על הכלבים בהם לא יכולנו לגעת כמה שעות מטעמי הגועל שאולי ימרחו עלינו חזיר... יאק.<br /><br />אבל מה, מסתבר שלאברי חיות מתות יש השפעה מעניינת. גוגה הקטנה אשר עד כה היתה מודעת למיקומה הנמוך בהירככית השבט שלנו - תפסה ביטחון ואף תוקפנות ונהמה על פוקיו (הבן הגדול) שלא יתקרב אליה כל עוד היא אוכלת לאורך כל היום.<br />היא התמידה בהתנהגות גם לאחר ששניהם סיימו לאכול ובכלל, גם בלילה תוך כדי שינה כל נגיעה קלה בה הקפיצה את מנגנוני ההגנה והרכושנות שלה והיא קיפצה לעמדות ההגנה.<br />המצחיק היה שגם ב3 לפנות בוקר כאשר זו נרדמה עימנו ונאלצתי לגעת בה עם הרגל, היא קפצה למגננה בנהמות כלפיי. עליהן היא כמובן חטפה זאפטה קטנה וטון סמכותי שאמר "לא".<br />אבל אני בטוחה שעצם חשיבות האירוע לחינוכה של גוגה לא ירגש את השכנים שלנו שבטח התעוררות לשמע הנביחה.<br /><br />שכנים - עימכם הסליחה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1171592153093426408-4309238251875263777?l=yifatleder.blogspot.com' alt='' /></div>יפעת לדרhttp://www.blogger.com/profile/02089689262765619987noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1171592153093426408.post-22519981815831905532009-08-11T21:42:00.004+03:002009-08-11T22:39:42.681+03:00היום יצא לי לחשוב על הבלוג ופינטזתי להנאתי אילו תמונות הייתי מעלה אשר יוכלו להעביר את ראייתי על העולם, לאבחן את בעיותי או לפחות להוכיח כמה כאוטי סדר היום שלי, כשממש שקעתי לחלומות ההקיץ שלי כבר חשבתי על קטעי וידאו שלמים אותם אערוך ואכין - שיהיו מצחיקים כאלו, תבונתיים ושנונים.<br />בהמשך כבר חשבתי על תלבושות, עיצובים, פוטושופים ועוד ואז המציאות הכתה בי<br />כמעריצת טכנולוגיה בינונית+ ומבינה ברזי העקרונות הקיברנטיים אני עדיין חסרת כל ידע מוחשי בתוכנות ספציפיות אותן אני חולמת זמן רב כבר ללמוד...<br />זה לא שאני טכנופובית וחושבת שלמדובר בתחום לימודי קשה מידי להבנתי, נהפוך הוא - די ברור לי כי ביום בו אקדיש מזמני ללימודים משלימים שכאלו אני אתפוס את המהות ואוכל אפילו לשחק קצת בתוכנות למקסם את שליטתי בהן.<br /><br />מה שמוביל אותי למסקנה השנייה - אני יכולה להכריז פה שאני עמוסה, מותשת, יגעה ואין לי רגע דל. אך כל זה יהיה קישקוש!<br />אמנם אין לי הרבה זמן פנוי או בכלל... אבל אני באמת ובתמים מאמינה (כמו רוסיה טובה) ש"זמן אין - זמן עושים" מנטרה שלי מילדות הגורסת כי כל מהות החיים הינה שאלה של סדרי עדיפויות.<br /><br />אבוי, האם אני מודה פה בפומבי בסדר עדיפויות כושל? לא הייתי מגזימה כל כך, אבל אני באמת קצת כועסת על עצמי על שלא פיניתי זמן לקצת "הגשמה עצמית" והשתפרות. מעבר לתחומים הטכנולוגיים אני מרגישה כי זמני אינו מנוצל כראוי גם בשתי אהבותי הגדולות - הכתיבה והציור, שתיהן היו משמעותיות בחיי וגם בתקופות השחוקות ביותר טרחתי והתמדתי לעסוק בהן מתוך פחד שאם אפסיק המנוע יחלד. לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתכננת לאורך השבוע את זהמן ה"לבד" שאקח לי בסוף השבוע ואיך אתבודד עם הבדים והצבעים ואשקע כל כולי למוסיקה של העיניים, אבל בכל סוף שבוע המציאות נוקשת על חלוני ומוצאת לי עשרות סידורים ועיסוקים חסרי משמעות אך בהחלט גוזלי זמן ודורשים הענות מיידית. חלקן נעימים יותר וחלקם נעימים פחות, אך כולם ללא הבדלי דת, מין וגזע מסיטים את עיני המהמטרה שקבעתי לעצמי ושוב כן הציור שלי נותר מיותם על בדיו ומכחוליו בפינת החדר.<br /><br />אוף, אני חייבת לשבור את התבנית ולהתחיל שגרות חיים אחרות.<br /><br />אוקי, נתחיל בצעדים קטנים וכלים לביצוע - בהן צידקי אני מתחייבת שהחל ממחר בבוקר אתחיל מסורת חדשה ובה אתחיל כל יום בשמיעת שיר כייפי ואהוב!<br />wish me luck<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1171592153093426408-2251998181583190553?l=yifatleder.blogspot.com' alt='' /></div>יפעת לדרhttp://www.blogger.com/profile/02089689262765619987noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1171592153093426408.post-37136387210982336532009-07-26T16:42:00.004+03:002009-07-26T17:17:08.294+03:00וואו, עבר המון זמן מאז רשמתי רשמיי בעולם הקיברנטי...<br />אז מה חדש?<br />מרוב חדשות אני לא יודעת היכן להתחיל. נתחיל בזווית המשפחתית:<br />היום אני "אם" למשפחה מרובת ילדים. בימים אלו לאחר שסיימנו את תהליך האימוץ של "גוגה" אחותו הקטנה של הכלבלב האמיץ "פוקיו". אני ובן זוגי גאים להורות ולהדריך 2 כלבלבונים, גורים יפייפים ומתוקים.<br />אוח... פשוט מחמם לבבות.<br /><br />שנית - דיור.<br />בנושא הזה אני מבקשת לא להרחיב במילים מפאת חששותיי מ"נאחס" - אך מספיק שאומר שאם הכל יסתדר וילך כשורה (טפו, טפו, טפו; מלח-מים, מלח-מים). בתוך מספר שבועות בודדים אני וגילצ'וק ניהיה בעלים גאים לדירה רמת גנית (באזור הטוב) ולמשכנתא עבת כרס.<br /><br />ושלישית - הנפש.<br />טוב, בנישת הנפש יש לי דברים רבים לספר.<br />בימים אלו בהם אני עמוסה בעבודה מרתקת ובהשקות כייפיות ומעניינות, בשל זאת הרשתי לעצמי סופ"ש קצר למנוחה ולמילוי מצברים.<br />אותו בחרנו למצות בעיירת נופש קטנה, עליה אולי שמעתם.<br />לונדון. Ring's a bell?<br />את היום הראשון שלנו במדינה פתחנו עם ההסתובבות חסרת משמעות במתחם אוקספורד-פיקדילי- ריגן. לאחר מספר שעות של בהייה בחלונות הראווה לאורך המסלול, ולעיתים קניות חפוזות בחנויות השונות, עלינו באסרטיביות לפיקדילי ליין בסאבווי. בעזרת רכבת זו הצלחנו להגשים את מטרת הנסיעה והגענו לאולם ה- o2, בו נחשפנו לרוקנ'רול איכותי, בועט ומייזע.<br />ההופעה ההיסטורית של Ninja - או למבינים פחות - הסיבוב המשותף של Nine Inch Nails ו-janes addiction.<br />את ההופעות פתח ההרכב החביב: Mio. אותם לא הכרתי יותר מידי, שלום-שלום לא יותר מזה.<br />ובכנות אני עדיין לא מוצאת סיבה לפתח עימם קשר עמוק יותר:-)<br />על janes לא אכביר במילים. בעיקר כי לא באמת נהניתי מטיב ההופעה ונראה כי הרשמים היחידים אשר נשתמרו לי ממנה הם בעלי טעם מר. ומפאת הכבוד הרב שיש לי ללהקה במימד העשייה המוסיקלית ההיסטורית שלהם נראה לי שלא מן הראוי שארד עליהם בשל תקרית אחת.<br /><br />ואז עלה טרנט.<br /> או בשמו המוכר בסביבתנו הקרובה - אהובי.<br /> יותר נכון המתחרה הגדול ביותר על ליבי, אחרי גיל כמובן.<br />nin'ch נתנו הופעה מרטיטה, ממש אין לי מילים לתאר את הפאר שהדהד באותו הלילה.<br />כחלק מסיבוב הפרידה שלהם מן הקהל, הם נתנו פנינות אמיתיות מתוך ארכיון היצירות שלהם/שלו לאורך עשרים השנים האחרונות.<br />כולל השיא- קאבר לשיר Metal של גרי ניומן, אשר הוזמן לבמה להשתתף בביצוע המרגש שהוביל להפתעה גדולה עוד יותר:<br />ביצוע משותף ללהיטו Cars.<br />אין כמו 20,000 גות'יק צ'יקס, פאנקיסטים ומטאליסטים שקופצים ליצירת דארק אייטיז פופ:-) תענוג.<br />ובקיצור - פשוט הופעה מדהימה שהפילה אותנו מהרגליים וכל הנזק לבגדינו,שרירינו ובלוטות ההזעה שלנו - היה שווה את זה בהחלט!<br /><br />את המשך הטיול המשכנו במסע קניות קצרצר, רביצה חסרת מטרות במדשאת הייד פארק ה-הו כה נוחה, ארוחת ערב תיאלנדית עם מארחנו המכובד מר אוד דורון, חיפוש לילי אחר אלכוהול בעיר אחרי השעה חצות (כאשר מדובר עליי ועל עוד 4 גברים סטרייטים שמשום מה נרתעו מהקונספט:-) ) מה שהוביל לתשישות מוחלטת ונסיעת מונית קבוצתית לצידה השני של העיר. ועוד שטויות שכאלו.<br />בהחלט אחת החופשות הקצרות והממצות שחוויתי, לא באמת צריך יותר מזה...<br />ממנה חזרתי לשגרת העבודה עם חיוך על שפתיי.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1171592153093426408-3713638721098233653?l=yifatleder.blogspot.com' alt='' /></div>יפעת לדרhttp://www.blogger.com/profile/02089689262765619987noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-1171592153093426408.post-7699427565570578692009-06-15T23:59:00.002+03:002009-06-16T01:08:17.487+03:00התקופה האחרונה (מזה מספר חודשים) התחלתי בהפעלת מסורת אינטרנטית חדשנית VIA הרשתות החברתיות<br />וליתר דיוק, פיתחתי פעילות תחת השם: "השאלה היומית".<br />זה התחיל בכלל ברגע של כעס (שהיום אני פשוט לא מצליחה להזכר על מה). העלתי שאלה לשורת הסטטוס בעמוד הפרופיל<br />שלי בFB מתוך תיסכול ואיזשהי רצון בגיבוי ועידוד.<br />באותה שורה שפכתי את טענותיי על הסיטואציה לעיני כול והמתנתי לגלות מה יגיבו חבריי לרשת. להפתעתי השאלה אשר באה<br />לאוורר מצוקות נפלה על אוזניים כרויות או שמא עיניים ידידותיות, וזכיתי לכ-12 תגובות מאנשים שונים אשר דנו בבעייתי,<br />הציעו תמיכה או התלהמו על על מה שעברתי ואפילו פיתחו דיון בינהם על סיפורי.<br /> התגובות העסיסיות והשנונות ריתקו אותי וגרמו לי לנסות את ההפעלה הקיברנטית הזו מספר פעמים, כאשר בכל פעם ראיתי כי<br />חברים אחרים וחדשים מגיבים ומפתחים תתי דיונים בנושאים העולים. במשך הזמן התחלתי לקבל פניות מאנשים שהציעו<br />סיטואציות שונות מחיי היומיום שלהם לדיון קבוצתי על מנת לשקול מהלכים או להרגיש צודקים בהתנהלותם.<br />עם הזמן "השאלה היומית" קיבלה נפח פעילות רחב יותר והופעלה כ-5 ימים בשבוע. במהלכם נשאלו שאלות חברתיות,<br />אקטיביסטיות, תיאולוגיות, פופיות, פרובוקטיביות או כלכליות ומה לא. התגובות גדלות והיום שאלה גורפת כבר בין 25-35<br />תגובות יומיות בממוצע, חלקן היתוליות ומצחיקות וחלקן מזלזלות אבל ברובן הן ישירות, כנות ומציאותיות.<br />גיליתי כי אותה מסורת אינטימית כבר חילחלה לבלוגים שונים ועוררה תהודה ויותר מכל זוהי קבוצת מיקוד נהדרת לאבחון דעת<br />קהל בנושאים רחבי היקף- בין חשיבותו או סכנות חוק הנכבה, לבין קביעת מוסכמה חברתית על טיבן של לובשות החוטיני<br />הזרחני או בולט על יתר המידה מתחת למכנסונים לבנים שקופים וצמודים. בקיצור חוויה אנתרופולוגית מיוחדת במינה וכל<br />בפרטיות מחשבך הביתי ובלחיצת עכבר.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1171592153093426408-769942756557057869?l=yifatleder.blogspot.com' alt='' /></div>יפעת לדרhttp://www.blogger.com/profile/02089689262765619987noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1171592153093426408.post-18948525727377517932009-04-10T20:10:00.006+03:002009-08-11T22:40:38.659+03:00<strong>רגע לפני יום הולדתי ה-28, אני מנסה להביט אחורה ולכמת את חיי, כמה הצלחות וכמה כשלונות ומה נותר לי בתוכניות?</strong><br /><br />אז נכון שאני לא פעילה חברתית כמו בילדותי וכפי שצפיתי להיות לכשאתבגר... אחרי הכל מדובר בילדת פלא מוכשרת, אקטיביסטית חברתית עם פוטנציאל גבוהה ולא ממומש ;-)<br />החל מחברות בפרלנט הנוער העירוני ועורכת עיתון בית הספר, מורדת וממרידה מקצועית עם שתי השבתות בית סיפריות באמתחתי. נציגה רישמית בכל משלחת קיימת (שורשים לפולין, אומנות לאיטליה וסטודנטיאלית לקונגרס היהודי בבריסל), רכזת התנדבויות אישיות שכבתית ומה לא?<br />אז הייתי חננה גם, אבל סוג מיוחד של חננה - חננה אקטיביסטית וסוערת, מהסוג שנלחם נגד הממסד. עם אידיאולוגיית ילדי הפרחים מהדורות לפני ואפילו הקדשת ספר המחזור שלי היתה בהתאם:<br /><em>"פריקית שעומדת על דעותיה תמיד</em><br /><em>בכל נושא יש לה מה להגיד,</em><br /><em>בחורה חיובית לחלוטין</em><br /><em>שתראה לך מאיפה הדג משתין."</em><br />(נשבעת שזו היתה ההקדשה! אם מישהו רוצה תיעוד - אשלח לו סריקה של הכיתוב, לבינתיים אני נמנעת מלפרסם תמונות מביכות).<br />אבל... לפחות ניסיתי לשנות.<br /><br /><br />מאידך, הספקתי לא מעט במסלול החיים אשר בחרתי בו.<br />החיים התקשורתיים גם החלו מגיל צעיר, אך הגוון בם השתנה.<br />מאז גיל 17, בו התחלתי לשדר בתוכניות הנוער בתחנת הרדיו המקומית (רדיו לב המדינה), דרך כתיבה למגזין החילי בצבא ועריכה במגזין סטודנטיאלי מטעם ארגון "<strong>הלל</strong>". אחרי הצבא כתבתי כפרילנסרית במקומוני מעריב במקביל ללימודים בבית הספר לעיתונות "<strong>כותרת</strong>".<br />לכל אורך חיי הייתי חובבת מוסיקה מושבעת. אני מאשימה עד היום את אמא שלי, המורה למוסיקה, שהכניסה לחיי את התשוקה לצלילים החמים, למלודיות סוערות ולהרמוניות מורכבות. (זו ההזדמנות להודות לה, תודה לך אמא)<br />כך שמשם הדרך לעברו השני של המתרס התקשורתי היתה קצרה, הדרך לעולם הקר והמנוכר של יחסי הציבור.<br /><br /><a href="http://www.tavit-pr.co.il/">יחסי ציבור</a>, לאנשי תקשורת, זו מילת גנאי. תיאור של דבר מתועב, אלו הם סוכני המכירות הנלוזים, הם הרפש ולכן יש לנהוג בהם במשנה זהירות - להשתמש בהם כשצריך ולהתרחק מהם ככל האפשר כשלא.<br />אבל לילדה אידיאולוגית תמימה עם אהבה אדירה למוסיקה ולספרות, היה קשה לקבל ולהתמודד עם העובדה שהרבה מוסיקה טובה נעלמת מתחת לרדאר הרדיופוני, רק בגלל שלא קודמה נכון בעולם הפוליטי והמלוכלך של התקשורת.<br />אז לאחר שלוש שנות הפקות, החתמות וקידום אמנים תחת הלייבלים: "<strong>נענע דיסק</strong>" ו"<strong>iMusic</strong>" החלטתי לקפוץ את קפיצת הראש לתוך ביצת המוסיקה הישראלית, במקום להמשיך לשבת על הגדר ולקטר על "כמה קשים הם חייו של אמן בארץ, עד שיגיע להצלחה הראויה לו" החלטתי לנקוט עמדה.<br /><br />כמו החננה הצעירה הנלחמת כנגד עוולות הקיפוח החברתי בילדותי, הייתי חדורת מוטיבציה ואמונה בצדקת דרכי ויצאתי לקרב חדש. קרב על חיי האמן הישראלי, קרב בעולם אחר עם שוק חדש ואורח חיים חדש.<br /><br />היום כשאני מסתכלת לאחור על חיי מלפני שלוש שנים, בעת שהקמנו את "<strong>תווית</strong>" אני מתמלאת חרדות על גבול הפאניקה רק מהמחשבה על התמימות והתעוזה שהיתה לנו.<br />הקלות בה סיכנו את חסכונות חיינו, הקרבנו את חיינו למטרה החלומית הזו. הפנטזיונרים ששנה שלמה לא ישנו טוב מגודל ההתרגשות והפחד.<br />היום אני מודה להרבה אנשים על ההזדמנות הזו שנפתחה לנו ועל כך שעודדו אותנו לקחת אותה.<br />היום 3 שנים לאחר הקמת "<strong>תווית</strong>" - אין גאה מאושרת ממני.<br /><br />אני אנסה להמנע משימוש בקלישאות האלו על זיקנה והתבגרות. אני עוד לא באמת מרגישה זקנה וכל עוד האש בוערת בעצמותיי אני גם אמשיך להרגיש כצעירה (מי ייתן וזה יימשך עוד שנים רבות).<br />לבינתיים אני עושה חשבונות נפש, סיכומי ביניים והשוואות ואני נאלצת להודות שאין שמחה ממני על הנתיב בו בחרנו, וממרחק הזמן נותר לי רק להודות לאנשים היקרים שהתלוו אלינו בראשית הדרך והימרו עלינו...<br />בסופו של דבר, נראה לי שאני חייבת להם את חיי:-)<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1171592153093426408-1894852572737751793?l=yifatleder.blogspot.com' alt='' /></div>יפעת לדרhttp://www.blogger.com/profile/02089689262765619987noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1171592153093426408.post-26772458304753613382009-03-06T13:58:00.002+02:002009-03-06T14:31:58.763+02:00טוב, אני אתחיל בהתוודות. את הבלוג הזה הכריחו אותי לפתוח.<br />טוב, לא באמת הכריחו. המליצו באגרסיביות.<br />גיל, השותף שלי במובן המקיף של המילה, עם כל ידיעתו בתחומי השיווק האינטרנטי מסנן לעברי מזה חודשים "נו תפתחי כבר בלוג", "מאוד חשוב שיהיה לך בלוג". אני מצידי עם כל הידע והניסיון בשיווק וקידום אנשים אחרים, לא באמת מצליחה להבין למה בכלל לשווק את עצמי?<br />ויותר מזה, למה שאנשים יתעניינו?<br />אז נכון, עולם יחסי הציבור בפרט והתקשורת בכלל מאוד מעניין (לפחות עבורי). הדינמיקה בין הכוחות, האסטרטגיה על מהלכיה אשר בונים יחד קמפיין מרתקים בעיניי. את העלילה מפלפלים עם קצת אינטריגות ופוליטיקה בין מערכות ובין אנשים, אבל זו אני ואני כבר מזמן הפסקתי לחשוב שהעולם סובב אותי.<br /><br /><strong>אז למה באמת אני כותבת פה?</strong><br />האמת היא שפשוט נכנעתי, אחרי חודשים של טיפטופים למוחי גיל הצליח להכניע אותי ולגרום לי לעשות את זה.<br />אהובי, החנון, עם יכולות המיפוי שלו לכל העולם הקיברנטי פשוט התיש אותי וזהו.<br />אז החלטתי שאני כותבת עכשיו בלוג, על מה?<br />גם לזה הפיתרון הוא קצת מסובך - הבלוג שלי יעסוק בי, אבל לא רק. הבלוג שלי יחשוף קצת מהעיסוק שלי, אבל לא מידי.<br />בבלוג הזה אני אחשוף ואספר על הדברים שמעניינים אותי. לי זה נשמע מאוד ברור וקוהרנטי, לכם אולי קצת פחות.<br />אבל מה אפשר לומר? בינתיים פשוט תתנו לי זמן לתרגל את העניין הזה ואני מקווה שבמהרה תגלו שיש לי סיפורים די מעניינים...<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/1171592153093426408-2677245830475361338?l=yifatleder.blogspot.com' alt='' /></div>יפעת לדרhttp://www.blogger.com/profile/02089689262765619987noreply@blogger.com0